יום חמישי - הוד שבחסד

יום חמישי בשבוע החסד התעוררתי סופסוף לכתוב על האהבה שאני לומדת מהשבוע הזה. חסד הוא אהבה פנימית. מה זאת אהבה פנימית? מישהי יודע את הכתובת שלה?

היום הזה, כולו הוד בשירות החסד, מנחה אותנו לשם. מה זה הוד? הודאה על האמת והודיה על הטוב. כשאני נאמנה לאמת, קל לי יותר למחול על כבודי. גם להודות על היש, שוב ושוב, במקום לראות את החסר מצריך ממני לא מעט ענווה. להסכים, שגם כשהדברים מתנהלים בניגוד לתכניות שלי, הם עדיין טובים ומושגחים. להסכים לרגע שאני לא מנכלי"ת העולם, לפחות לא כרגע. ושזה בסדר. אולי אפילו טוב.

הודאה והודיה מקנות לאדם ענווה במערכות יחסים קרובות.

בשביל להיות עניו צריך להיות גדול מספיק. אדם שחש נמוך ערך, יילחם על כל פירור של כבוד.

ההיפך מ- ה ו ד זה- ד ו ה כשאני מוצאת את עצמי, לאורך זמן, לא עסוקה בהודאה ובהודיה לאט לאט אני הופכת לדוה. דהויה, כבויה, כאובה.

הודיה והודאה הן מלאכת מחשבת בלתי פוסקת לאורך הרצף הזה שנקרא חיים.

ביום הזה, ערב חג שני של פסח, הוד שבחסד אני מרשה לעצמי קצת יותר להיות לא מושלמת ולחיות עם זה בשלום. מוכנה להיות קצת פחות צודקת. ולגלות שנשארתי בחיים. מוכנה להגיד, וואלה, לא כך חשבתי שיהיה לי, אבל מקבלת עלי, כבוחרת, ולא כקורבן.

וכל זה, כי אני רוצה להגיע לאהבה. פחות כמו זו של הסרטים, יותר כמו זו שלפעמים אי אפשר לראות אותה מבחוץ. כמו זו, שכשהיא מגיעה, היא שוטפת באור את כל פרטי הפרטים של הקיום. ומאפשרת דו קיום של הפכים, על כל רבדיו. דו קיום שכל כך חסר לנו עכשיו. דו קיום שהוא צו השעה, כי דמי אחינו ואחיותינו זועקים אלינו מן האדמה.