כל יום יש לי שיעור בזום הקוסמי, מפי המאסטרית קורונה.
לפעמים אני אומרת: פששש... לא יכול היה להיות יותר גאוני מזה.
בכללי - העולמי, ובפרטי הכי הכי אישי.
למשל, היא כל הזמן אומרת לי, תשאפי לְפָּחוֹת.
פחות פעולות נמהרות וחסרות תוכלת.
האינטנסיביות שבמצבי הנוכחי, גרמה לי לעצור רגע לפני כל משהו שאני חושבת לעשות, ולשאול - האם זה הכרחי? האם בא לי לעשות את זה עכשיו? לפעמים הגוף ממש צועק שלא, אפילו שנראה שאני חייבתתתת! כשאני מקשיבה לו, בד"כ מסתבר שהוא מה זה צדק.
פעולות שעשיתי עד היום בעסק שלי, הוצאות שהוצאתי בלי לחשוב פעמיים, פשוט ירדו מהתפריט באופן טבעי. אני לא פנויה בכלל לחשוב על זה.
פחות אינטראקציות שואבות.
שיחות טלפון לחברות, למשל, הפכו למותרות, ששמורות רק למצבים ממש הכרחיים.
שלא לדבר על טיפולים וייעוצים שונים שהייתי צורכת על בסיס קבוע, ולרוב העלו חרס.
פחות קניות מיותרות.
גיליתי שלפעמים אפילו יציאה לירקן השכונתי היא כל כך מיותרת ויכולה לגזול ממני כל כך הרבה אנרגיות, וכמה כיף לוותר עליה ולהישאר בבית, על כל מה שיש בו.
פחות חפצים בבית, שהפך לחממה ולרחם.
ניקיונות פסח עזרו לי להעיף הרבה דברים, ולנשום לרווחה. עכשיו הבית הרבה יותר מאוורר ונושם, וכל חפץ מונח במקומו, ובני הבית, בהתאם.
פחות בישולים ושעות טיסה במטבח.
כי זה לא בא לי טוב. (ומי שזה כן, שתדלג לפסקה הבאה) אז אני מכינה ממש מעט, אבל במעט הזה, משקיעה הרבה מחשבה והתכווננות. והתוצאות? תשאלו את הבן שלי.
אז מה נשאר?
הרבה הרבה שקט. ואוויר. ומרחב.
זמן לשאוף ליותר, לעוד, מהדברים שחשובים לי באמת.
והבנה, סוף סוף, מה חשוב לי באמת.
סה"כ נפרדתי מכמה זוללי אנרגיה משמעותיים,
שאפילו לא הייתי מודעת לקיומם.
זה לא היה קורה לו הייתה לי ברירה.
אבל זה בדיוק מה שקורה במצבי לחץ ודחק.
אין ברירה.
הלוואי ואשכיל לזכור ולהעתיק את זה גם ליום שאחרי,
שבו הברירות יהיו מרובות.
זה הרי יקרה, מתישהוא.
ויפה שעה אחת קודם, להתכונן.